Jewish life in eighteenth-century Europe was characterized by a number of significant features. Rabbinic scholarship flourished on a high level in many parts of the continent. In addition, the Jewish community was caught up in the aftershock of the mass messianic movement of Shabbetai Gevi which had captured the imagination of most of world Jewry in 1665-1666. Those who continued to maintain their belief in him even after his conversion and death were constantly being harassed by the Jewish establishment which considered them heretics. Finally, the end of the century brought with it the Haskalah movement which challenged the prevailing Jewish communal, social, religious and intellectual norms. One of the most dominant figures at that time was Rabbi Jacob Emden . Emden was intimately involved with each of these major elements in the Jewish world of his day. Reared in a learned home, he was a preeminent scholar whose achievement in the field of rabbinic literature was substantive and significant. He also played a major role in the eighteenth-century battle against Sabbatianism and, in the last two and a half decades of his life, became obsessed with exposing and hounding any vestige of the movement. Finally, he lived long enough to witness the emergence of the Haskalah. Unlike some of his more traditional colleagues, Emden was sensitive to the shifting nuances of thought represented by that movement and was aware of the changes in Jewish life that it potentially represented. This work treats Emden from all of these perspectives. In addition to presenting the story of his life for the first time, it also describes some of his rabbinic works as well as his attitude towards non-Jews, philosophy and Maimonides. It suggests some factors which should be considered in attempting to understand the virulence of Emden's anti-Sabbatianism. Finally, it assesses the level of his knowledge of a wide range of extra-Talmudic disciplines and his attitude towards the emerging Haskalah movement. * so pervasive t h a t I even wonder how he was a b l e t o manage on Shabbat when w r i t i n g i s p r o h i b i t e d by Jewish law! What d i s t i n g u i s h e s Emden as a s u b j e c t f o r a biography, then, i s not only t h e f a c t t h a t he combined some of t h e major elements of h i s time-e.g. rabbinic scholarship, anti-Sabbatianism and awareness o f Haskalah--

טַעַם וָדַעַת: בין אדם לאדם, למקום ולזמן, נפתלי רוטנברג, ירושלים תשפ"ב, 2022.
Naftali Rothenberg
Reason and Opinion
Among Person to Person, God and Time
טַעַם וָדַעַת: בין אדם לאדם, למקום ולזמן, משתף את הקוראים בניסיונות חוזרים ונשנים למפגשים בין אדם לעצמו, לקרוב ולרחוק. במשך כשלושה עשורים בחן המחבר נושאים רבים העומדים במוקד הדיון הציבורי בתרבות היהודית, בחברה ובפוליטיקה הישראלית: נגישות לידע וסמכות הפרשנות; זמנים ומועדים של חיבור וריחוק; מקומות קדושים כזירת-קרב; דמוקרטיה ומדינת-הלאום; רוב ומיעוט; דת ומדינה; זרמים ויחסים בין קבוצות ועוד.  כמה מן הסוגיות הנדונות, נתונות מזה שנים רבות, במחלוקות קשות וסוערות. קובץ המאמרים בספר זה הוא הצעה לניסיון אחר להבעת דעה ולהשתתפות פעילה בדיון הציבורי, בלי לטשטש את ההבדלים והמחלוקות. עמדה ביקורתית ומחלוקת חריפה ועמוקה יכולה להישמע תוך הקשבה לדעות מנוגדות ולאמיתות של אחרים.
לרכישת עותק מודפס 60₪ כולל משלוח: נא לכתוב לחיה, במייל  hayatikoch@gmail.com

בין השנים 1992-1974 העביר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (הרא"ל) לתלמידים שלמדו בשנתיים הראשונות בישיבת "הר עציון" שיעורים שכּינה "מתודיקה תלמודית", ושבהם העניק לתלמידיו מבוא וכלים ללימוד גמרא בעיון בדרך הבריסקאית-מושגית. במאמר זה שורטטו קווים לשיטת לימוד הגמרא של הרא"ל והועלו על הכתב שיעורי מתודיקה שנתן בחורף 1983.
בשיעורים אלו הסביר הרא"ל את הדרך ללימוד בעיון, התייחס בקצרה לגרסאות ולריאליה תלמודית ולימד הבחנות בסיסיות בש"ס ("חילוקים"). השיעורים כללו סקירה היסטורית וביבליוגרפית קצרה, בעיקר על תקופת הראשונים. את העקרונות המתודיים של הלימוד העיוני הדגים הרב באמצעות עיון בכמה סוגיות.
באשר לשיטת לימודו, הרא"ל התמקד בבניית הנושא ולא בבעיות טקסטואליות או ביישוב קושיות בגמרא או במפרשים. עיקר מעייניו היו נתונים להגדרת הדינים שבסוגיה, למיפוים ולסיווגם, ולשם כך הציב תמיד שלוש שאלות שעליהן יש להשיב: מהם מקור הדין, אופיו והיקפו. לימודו התבצע בסדר הפוך מן המקובל: הוא פתח בהצבת השאלות העקרוניות ובהעלאת ההבנות האפשריות (ה"א-פריוריות"), ורק בשלב השני, לאור הבנות אלו, עבר ללימוד הסוגיה, מקבילותיה והראשונים.

Between the years 1974-1992, the late Rav Aharon Lichtenstein offered a series of lectures to students in their first two years of study at Yeshivat Har Etzion.  He referred to these lectures as “Talmud Methodology,” in which he presented an introduction as well as the intellectual instruments necessary for analyzing the Talmud according to the conceptual approach as implemented in the style of “Brisk”.  This article will delineate some of the main points for Rav Lichtenstein's approach to the study of Talmud, as well as publishing his Talmud Methodology lectures as presented in the winter of 1983.
In these lectures Rav Lichtenstein described and clarified the techniques for Talmud analysis (iyyun), briefly addressed the issues of variant texts and Talmudic realia, and taught the fundamental distinctions found in the Talmud (hilukim). The lectures also included a brief history of the medieval commentators (rishonim) in addition to a bibliographical survey of their major legal writings. He then proceeded to demonstrate the methodological principles of Talmud analysis by means of examining and analyzing several Talmud passages (sugyot).
Regarding Rav Lichtenstein's method of Talmudic study, he focused upon developing the subject matter, with less emphasis upon textual problems or upon solving questions and difficulties arising from the Talmud or its commentaries.  His main interest was to clearly define, chart, and classify the various laws within the Talmud passage.  Accordingly, upon approaching any Talmud passage he always posed three essential questions that must be addressed:  What is the source of the law?  its nature? its scope?  His analysis was carried out in a manner that was the opposite of what is normally accepted in yeshivot:  He would open his lecture by raising the essential questions and then suggesting a number of possible a priori ways of understanding the laws and issues found in the passage.  Only in the following stage, in light of these possible explanations, did he begin his in-depth analysis of the passage, the corresponding passages found throughout the Talmud, and the medieval commentaries (rishonim).

Mark 7.15, which contrasts two modes of defilement, appears in the gospel as a response to the Pharisaic custom of washing hands before eating. In this article, it is argued that this custom embodies an innovative approach to ritual impurity. Hand washing, which originated, so it is argued, in the Greco-Roman practice, was promoted by the Pharisees along with other purity laws, but stands in contrast to the biblical priestly purity system. In this logion, Jesus rejects the Pharisees' new conception of ritual purity, which was designed to guard the self from impurity. This interpretation offers both a coherent narrative and a plausible understanding of the custom within its historical-social context.

Scholars have generally depicted kabbalists within an air of exclusivity. During the second quarter of the eighteenth century, however, a handful of Jewish mystics in Padua, led by Moses Hayim Luzzatto, opened their secret society to others interested but not adept in Kabbalah in an attempt to establish a "perfected community" and attain the long-awaited messianic redemption. This article explores the social factors and intentions that drove the group's activity, specifically how Luzzatto's thoughts of the unity of creation played out in life and community.

בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון בע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', שניתן לאחרונה, נקבע כי תאונת דרכים שנגרמה על-ידי אדם מתוך רצון לשים קץ לחייו, אינה מוגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"). פסק הדין בעניין לזר פיזר מעט מן הערפל ששרר בערכאות הנמוכות בנושא זה, ברם הותיר כמה סוגיות מרכזיות הנוגעות לשאלת התאונה המכוונת בלא הכרעה.
במוקד רשימה זו נבחנו ההסדר החקיקתי בנושא התאונה המכוונת והפרשנות שניתנה לו בפסיקה, לאור שיקולי מדיניות משפטית. הרשימה עסקה בתאונות מכוונות מסוגים שונים והקדישה דיון נפרד לכל אחד משלושת ה"שחקנים" הפוטנציאליים העשויים להיות מעורבים בתאונה המכוונת: מחולל התאונה, הקורבן המיועד וצד שלישי שלא הייתה כוונה לפגוע בו.
נושא התאונה המכוונת שימש לנו מקרה מבחן לבדיקת הבעיות שנוצרו בחוק הפיצויים ובפרשנותו עקב תיקון מס' 8 לחוק. כפי שנוכחנו, בעיות אלו נחלקות לשני סוגים: בעיות ניסוח ובעיות הנוגעות לשיקולי מדיניות.
טענתנו המרכזית היא, כי פרשנות החזקה הממעטת של הגדרת "תאונת דרכים" הדנה בתאונה מכוונת צריכה להיקבע בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי. וכן, כי מבחן זה ראוי שיגבר, בדרך כלל, על שיקולי מדיניות אחרים המצויים בבסיס ההסדר בנושא התאונה המכוונת: השיקול הסוציאלי, העונשי וההרתעתי.
עיקר השגתנו על הפרשנות שנקט השופט אור (באמרת אגב) בעניין לזר, נוגעת לצד שלישי שנפגע בתאונה מכוונת. לדעת השופט אור, תאונה שבוצעה במתכוון היא מאורע שאינו נחשב "תאונת דרכים" ביחס לכל "השחקנים" המעורבים בו, ובכללם הצד השלישי, וממילא בשום מצב לא תהא לו ולתלוייו זכות לפיצויים לפי החוק. לעומת זאת, לדעתנו, לאור מבחן הסיכון התחבורתי יש לאבחן בין שני סוגים של תאונות מכוונות שבהם מעורב צד שלישי: אם נזקו של הצד השלישי נגרם כתוצאה מן המעשה המכוון עצמו - לא נראה בו כמי שנפגע בתאונת דרכים. לעומת זאת, אם נזקו נגרם עקב מעורבותם של גורמים תחבורתיים במעשה המכוון, הוא ייחשב כמי שנפגע בתאונת דרכים.
כדי לעגן בחוק את ההסדר הראוי לדעתנו, וכדי לפתור בעיות נוספות הנובעות מן הניסוח הלקוי, הצענו נוסח חלופי לחזקה הממעטת. השינוי המרכזי בנוסח המוצע לעומת הנוסח הקיים הוא, שלפי הנוסח המוצע - החזקה הממעטת תגדיר מיהו הנפגע שהחוק אינו חל עליו, ולא איזה מאורע אינו נחשב "תאונת דרכים". נוסח זה יאפשר לאבחן, בהתאם לאמור לעיל, בין המקרים השונים שבהם נפגע צד שלישי כתוצאה מתאונה מכוונת.
לדעתנו, גם אם לא ישונה נוסחו של חוק הפיצויים כמוצע, ניתן וראוי להגיע להסדר שהותווה ברשימה זו באמצעות פרשנות שיפוטית של הנוסח הקיים לאור מבחן הסיכון התחבורתי.

מכירת עליות וכיבודים בבית הכנסת, המכונה בספרות ההלכה "מכירת מצוות", נזכרה לראשונה באשכנז במאה השתים עשרה ומאוחר יותר התפשטה בכל תפוצות ישראל. המאמר עוסק במגוון היבטים משפטיים של מכירה זו.
השאלות העיקריות שנידונו במאמר הן: האם אפשר למכור "מצווה" לאחר, ומה הדין אם קונה המצווה מכרהּ ברווח; האם מצווה שנקנתה או ניתנה ללא תמורה עוברת בירושה; כיצד להכריע בהתנגשות בין שתי מצוות שנקנו; מה דינו של מי שקנה מצווה אך לבסוף קיבל מצווה אחרת; מה הדין של מי ש"חטף" מצווה מאחר; האם "מתחרה קש" שהשתתף במכרז לקניית מצווה ללא כוונה אמתית לקנותה או לשלם עבורה, מחויב לשלם; האם רשאי קונה מצווה שיודע כי ייעדר מבית הכנסת להעביר לאדם אחר את זכותו לקיימה; ומה דינו של קונה מצווה שלא היה בבית הכנסת בעת שהגיע המועד לקיימה, כגון שחלה, היה טרוד בעסקיו וכדומה. במסגרת השאלה האחרונה נידון מקרה של אדם בבני ברק, שקנה "מפטיר יונה" בתפילת שחרית ביום כיפור שנת תשס"ג, אולם נרדם בביתו לפני תפילת מנחה ולכן לא קיבל את העלייה, ועניינו נידון על ידי שניים מחשובי הפוסקים שבעיר.
היות ושאלות אלו לא נידונו בספרות התנאים והאמוראים, נזקקו פוסקי ההלכה ליצירתיות רבה כדי להכריע בהן, והם דימו את המצבים שהובאו בפניהם לעניינים אחרים שנידונו בתלמוד או בדברי קודמיהם. מטבע הדברים, לא תמיד הייתה תמימות דעים ביניהם. ההכרעה בשאלות המשפטיות הנוגעות למכירת מצוות הייתה תלויה לעתים בעמדת הפוסק באשר לבסיס ההלכתי-משפטי של המכירה.