הסכם סודיות הוא חוזה או חלק מחוזה שבו התחייבות של אחד או יותר מהצדדים לשמור על סודיות מידע המגיע אליו במסגרת הקשר בין הצדדים. גם ללא הסכם סודיות מתקיימת מחויבות כזו במקרים של חיסיון רופא-מטופל, חיסיון עורך דין-לקוח ועוד, והדרישה להסכם סודיות עולה בהיעדר מחויבות כזו מכוח דין או מנהג או מרצון להדגישה ולהרחיב את גבולותיה.

זהו חוזה המחייב את הצדדים לא לחשוף מידע הכלול בהסכם. הוא יוצר קשר סודי בין הצדדים, בעיקר כדי להגן על מידע סודי וקנייני או סודות מסחריים. בכך, ההסכם מגן על מידע עסקי שאינו פומבי. כמו כל חוזים, הסכם סודיות לא יכול להיות להתקיים אם הפעילויות החוזיות הן בלתי חוקיות. הסכם סודיות נפוץ במיוחד כאשר שתי חברות, פרטים או ישויות אחרות (כגון שותפויות, אגודות וכו') שוקלות לעסוק בעסקים וצריכות להבין את התהליכים המשמשים בכל עסק כדי להעריך את הקשר העסקי הפוטנציאלי. ההסכם יכול להיות "הדדי", כלומר שני הצדדים מוגבלים בשימוש בחומרים שניתנו, או שהוא יכול להגביל את השימוש בחומר על ידי צד אחד בלבד. עובד יכול להיות נדרש לחתום על הסכם סודיות או הסכם דומה עם מעסיק, להגנה על סודות מסחריים. למעשה, חלק מהסכמי עבודה כוללים סעיף המגביל את שימושו והפצתו של מידע סודי בבעלות החברה על ידי העובדים. במחלוקות משפטיות שנפתרות בפשרה, הצדדים לעיתים קרובות חותמים על הסכם סודיות הנוגע לתנאי הפשרה.^[1][2]

לעיתים, עובדים שפוטרו לאחר שהעלו תלונות על פרקטיקות בלתי מקובלות, או על אפליה והטרדה כלפיהם, עשויים לקבל פיצויים תמורת חתימה על הסכם סודיות האוסר עליהם לחשוף את האירועים שהועלו בתלונות מה שמכונה דמי שתיקה. תנאים כאלה בהסכם סודיות עשויים שלא להיות ניתנים לאכיפה משפטית, אף על פי שהם עשויים להרתיע את העובד הלשעבר לשתיקה.^[3]

הסכם סודיות חד-צדדי (לעיתים נקרא גם הסכם סודיות חד-כיווני) מערב שני צדדים, שבו צד אחד בלבד (כלומר, הצד המפרסם) מתכנן לחשוף מידע מסוים לצד השני (כלומר, הצד המקבל) ודורש שהמידע יישמר בסוד מפני חשיפה נוספת מסיבה כלשהי (למשל, שמירה על הסודיות הנדרשת לצורך קיום דרישות חוקי הפטנטים או הגנה משפטית על סודות מסחר, הגבלת חשיפת מידע לפני פרסום הודעה לעיתונות על מודעה גדולה, או פשוט כדי להבטיח שהצד המקבל לא ישתמש או יחשוף מידע ללא פיצוי לצד המפרסם).

הסכם סודיות דו-צדדי (לעיתים נקרא גם הסכם סודיות הדדי או חד-כיווני) מערב שני צדדים, שבו שני הצדדים מתכננים לחשוף אחד לשני מידע שכל אחד מהם מתכוון להגן עליו מפני חשיפה נוספת. סוג זה של הסכם סודיות נפוץ בקרב עסקים השוקלים שיתוף פעולה מסוים כמו מיזוג חברות.

כאשר מוצג הסכם סודיות חד-צדדי, יש צדדים שעשויים לדרוש הסכם דו-צדדי, אף על פי שהם מצפים שרק אחד מהצדדים יחשוף מידע במסגרת ההסכם. גישה זו נועדה לעודד את מכין ההסכם לעשות את הוראותיו "הוגנות ומאוזנות" יותר, על ידי יצירת האפשרות שהצד המקבל יכול להפוך להיות הצד המפרסם או להפך, תרחיש שאינו כל כך לא שכיח.

הסכם סודיות רב-צדדי מערב שלושה צדדים או יותר, כאשר לפחות אחד מהצדדים מתכוון לחשוף מידע לשאר הצדדים ודורש שהמידע יישמר בסוד מפני חשיפה נוספת. סוג זה של הסכם מבטל את הצורך בהסכמי סודיות חד-צדדיים או דו-צדדיים נפרדים בין שני צדדים בלבד. לדוגמה, הסכם סודיות רב מסדרוני אחד שנחתם על ידי שלושה צדדים, שכל אחד מהם מתכוון לחשוף מידע לשני הצדדים האחרים, יכול להחליף שלושה הסכמי סודיות דו-צדדיים נפרדים בין הצד הראשון לשני, השני לשלישי, והשלישי לראשון.

הסכם סודיות רב-צדדי יכול להיות מועיל מאחר שהצדדים המעורבים מבצעים בדיקה, חתימה, ויישום של הסכם אחד בלבד. יתרון זה עשוי להיות מונע על ידי משא ומתן מורכב יותר שעשוי להיות דרוש כדי שהצדדים המעורבים יגיעו להסכמה אחידה על הסכם רב-צדדי.

• בדיקת נאותות
• איסור פרסום
• הסכם אי-תחרות
• חיסיון רפואי